You are here:Home-עורך דין פלילי-אורך תקופת המעצר הפלילי

אורך תקופת המעצר הפלילי


מעצר של חשוד נקרא- "מעצר ימים", מאחר ותקופת המעצר נמדדת בימים. סע' 17, 59, 62 עוסקים בכמה זמן יימשך המעצר.

לפי 17 (א) תקופת מעצר מקסימאלית לבגיר היא עד 15 יום בכל פעם. בסוף כל 15 ימים אפשר להאריך שוב ושוב בעוד 15 ימים. בדר"כ המשטרה מבקשת פחות מ- 15 וביהמ"ש הוא שמחליט כמה ימים לתת. ההחלטה היא לפי מס' פעולות החקירה.

לפי סע' 59 כאשר מדובר בחשוד בגיר תקופת המעצר לגביו היא עד 75 ימים, ואם לא הוגש כתב אישום בתוך ה-75, החשוד ישוחרר. אם המשטרה רוצה מעבר ל 75 ימים, ועוד אין כתב אישום מוכן היא יכולה לפנות לביהמ"ש העליון כדי שהוא יאריך את המעצר בעוד עד 90 יום. (סע' 62). לגבי קטין תקופות המעצר לגביו לא נמדדות בקבוצות של 15 ימים, אלא בעשרה. סע' 10 ט. הארכה לגביו עד לכתב אישום- אם תוך 40 יום לא יוגש נגד הקטין החשוד כתב אישום, יש לשחררו. אם המשטרה רוצה יותר מ 40 יום והיא צריכה להאריך את מעצרו, היא פונה לביהמ"ש העליון ולפי 10 י"ג לחוק הנוער הוא רשאי להאריך בעוד 45 יום מעת לעת.

כל יום מעצר רשאי ביהמ"ש בבוא הזמן לעניין עונש המאסר בפועל שייגזר על הנאשם, לנקות אותו מתקופת המאסר. כלל נוסף לגבי תקופות הוא 17(ב)- כאשר חשוד בגיר עצור יותר מ 30 יום, כל בקשה למעצר נוסף חייבת להיות מלווה באישור של היועמ"ש, שהוא זה שמאשר את הגשת הבקשה. החוק קבע שהיועץ רשאי להאציל את הסמכות שלו למספר בעלי תפקידים לפי סע' 242 (א) לחסד"פ יחד עם התוספת השלישית לאותו חוק. לפי תוספת זו במקום היועמ"ש יכול לאשר בקשה למעצר מעבר ל 30 יום פרקליט המדינה, משנה לפרקליט המדינה ומנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. לאיזה ביהמ"ש תוגש הבקשה? הבקשה למעצר מוגשת לביהמ"ש שלום, אבל משלב מסוים הבקשה מוגשת לעליון. הכלל הוא שאצל בגירים מעל 75 ימי מעצר הבקשה תוגש לביהמ"ש העליון. לקטינים, מעל 40 יום הבקשה תוגש לביהמ"ש העליון. למשל- עצור בגיר 68 ימים והמשטרה מבקשת להארכת מעצר ב 10 ימים. הבקשה למעצר בצירוף היועמ"ש תוגש לביהמ"ש העליון, משום שאם ביהמ"ש העליון יענה לבקשה תקופת המעצר חוצה 75 ימים. דוגמא אחרת- חשוד עצור 64 ימים. המשטרה מבקשת לגביו הארכת מעצר של 10 ימים. הבקשה תוגש לביהמ"ש השלום מאחר וזה לא יחצה את 75 היום.

סע' 13(א)(3)- אם ביהמ"ש נותן ימי מעצר בעילה של סע' זה הוא יכול לקצוב 5 ימי מעצר ואחרי כן עוד 5 ימים, ואחרי כן עוד ימים אבל בסה"כ 15 ימים. אם המשטרה רוצה להימנע מהמצב זה, שיהיו לה "רק" 15 מעצר, אז היא משלבת עוד עילה. כשמוגשת בקשה מעבר ל 30 יום מעצר צריך אישור של היועמ"ש.

פס"ד מקסימוב- נקבע שימי מעצר שהחשוד ריצה בחו"ל לא נספרים לצורך המעצר בארץ כי חוק המעצרים הוא טריטוריאלי וחלק רק על ישראל. לכן, לדוג' אדם שהיה עצור 25 ימים ברומניה ואחרי זה הוסגר לישראל- המשטרה מביאה אותו להארכת מעצר בביהמ"ש השלום ומבקשת עוד עשרה ימי מעצר. היא לא תצטרך לבקשה שהיא מגישה את אישור היועמ"ש כי זה לא יהיה סה"כ 35 ימים. ( ה 25 ימים לא נספרים). לפי סע' 11 לחוק העונשין אם אדם היה עצור בחו"ל ובישראל הוא נשפט למעצר בפועל, ימי המעצר שהיו לו בחו"ל חובה לנקות אותם מהמאסר בפועל בארץ. לפי מקסימוב לא מנקים ומתחשבים בימי מעצר בחו"ל לתקופת מעצר בארץ. ימי מעצר שהיו לו בארץ, אין חובה לנקות ממאסר בארץ.  נניח שהסתיימה החקירה, ע"פ 17(ד) לחוק כשהסתיימה החקירה הוא ישוחרר מהמעצר. זה מדגיש את העובדה כי בלי חקירה אין מעצר. יחד עם זאת לפי פס"ד בדאויי ואל-טוויל ברשימת הסילבוס היה צריך לגשר על התקופה שבין סיום החקירה לרגע של הגשת כתב האישום ולמנוע מצב שברווח הזמן הזה החשוד ישוחרר. כלומר, חשוד שהיה מסוכן רק בגלל שצריכים כמה ימים לכתוב כתב אישום שהיא לא תשוחרר ותסכן את הציבור. לכן 17 ד) סייפא לחוק, אם יתמלאו שני תנאים מצטברים יוכל ביהמ"ש למרות שהחקירה הסתיימה להאריך את המעצר בעוד חמישה ימים כדי להגיש כתב אישום וכדי להגיש בקשה למעצרו של החשוד לכשהוא יהפוך לנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. התנאים הם:

הוגשה הצהרת תובע – הטוען המשטרתי מגיש בדיון מסמך שנקרא הצהרת תובע ובו תובע מהמשטרה או מהפרקליטות שלאחר עיון ראשוני בחומר נראה לתביעה שיוגש כתב אישום נגד החשוד וכן תוגש נגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים. באל טוויל נקבע שהתביעה לא חייבת לפרט בהצהרת התובע את סעיפי העבירה המיוחסת לאותו נאשם, אלא היא רשאית להסתפק בהצהרה. מס' ימי המעצר לפי בדאווי ייקבע כך שביהמ"ש מעריך את היקף החומר בתיק של התביעה- אם זה חומר מועט תינתן יממה, אם זה חומר עצום יינתנו מלוא 5 הימים. הימים נועדים רק כדי ללמוד ראשונית את התיק ולכתוב כתב אישום. לפי פס"ד וייספיש נקבע שגם בהליך לפי 17 (ד) סייפא לחוק רשאי ביהמ"ש לשקול שחרור- לדחות את בקשת המדינה להאריך את המעצר בעוד 5 ימים לצורך כתיבת כתב האישום ולשחרר את הנאשם באותו שלב.

הטוען המשטרתי שכנע את ביהמ"ש שיש "עילה לכאורה לבקש את מעצרו של החשוד לכשהוא יהפוך לנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו"- הטוען המשטרתי מראה לכאורה לביהמ"ש שיש מקום לבקש מעצר עד תום ההליכים של החשוד כשהוא יהפוך לנאשם. לדוג'- נאשם שחשוד כי מכר שתי מנות הרואין, יש לו עבר פלילי בעבירות דומות שבגינן ישב בכלא, ויש לא מאסר על תנאי כבר. ביהמ"ש במקרה כזה ייעתר לבקשת המשטרה והחשוד יישאר עצור ליומיים שבהם ינוסח כתב האישום ותוגש הבקשה למעצר עד תום ההליכים וכך ימנע שחרורו בתק' הביניים.

לסיכום:

החשוד נעצר ברחוב ע"י שוטר

הובא ע"י שוטר לתחנה ( השוטר ראה אותו בשעת מעשה)

בתחנה הקצין הממונה משאיר אותו עצור אצלו 24 שעות

החשוד מובא לשופטת בביהמ"ש שלום- היא מאריכה את מעצרו ל 4 ימים לצורך חקירה

המשטרה מבקשת עוד יומיים כדי להגיש כתב אישום ובקשה למעצרו עד תום ההליכים "( כשהיא מראה לביהמ"ש הצהרת תובע)

הבקשה מוגשת לביהמ"ש עם כתב האישום ויתקיים דיון בבקשה לעצור אותו עד תום משפטו.

לפי סע' 20 לחוק, גם אם ביהמ"ש האריך מעצר של החשוד, נניח ב 4 ימים, רשאי קצין משטרה, לפני תום תקופת המעצר, לשחרר אותו- בלי להביא אותו לביהמ"ש. זאת כדי לתת עדיפות לחירות. למשל נפלה טעות בזיהוי או שהחקירה הסתיימה לפני הזמן. לכלל הזה יש שני חריגים: אם ביהמ"ש קבע בהחלטתו שאותו חשוד יובא בפניו לשם שחרורו אין סמכות לקצין לשחרר קודם. אם ביהמ"ש בהארכת המעצר קבע שכאשר ישוחרר החשוד ביהמ"ש גם קובע את תנאי שחרורו- לכשישוחרר זה יהיה בהפקדת כסף ומעצר ביית- אין לו סמכות לשחרר קודם.

2017-05-29T15:03:02+00:00

About the Author:

Leave A Comment