You are here:Home-עורך דין פלילי-סמכות שוטר לעצור בלי צו שופט- "מעצר ברחוב"

סמכות שוטר לעצור בלי צו שופט- "מעצר ברחוב"


סע' 23- 25 לחוק המעצרים: שוטר רשאי לעצור ללא צו שופט, למרות שהעדיפות היא למעצר בצו. (סע' 4 לחוק). לשוטר ברחוב מובן שיש סמכות מעצר וסע' 23 מפרט את התנאים המצטברים לשימוש בסמכות הזו: כמו כל סמכות צריך שיתמלאו 3 תנאים:

יסוד עובדתי- יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר. (עוון או פשע) 23 (א) (7) בפס"ד דגני פורש המושג הזה ונקבע שיסוד סביר לחשד מבוסס על עובדה או על מידע מודיעיני אמין תוך שימוש באחד החושים של השוטר. לדוג- הרחת חשיש, יכול להיות שצד ג' מזעיק את השוטרת גם אם היא לא ראתה במו עיניה. (סע' 23 א 1) שמדבר על כך שאותו אדם עבר בפני השוטרת או עבר "זה מקרוב". (בדגני זה מקרוב מס' שעות). מקרה כזה מגלם עילת מעצר, ובלבד שבאותו מקרה, אותו אדם מהווה סיכון. עילה כזו נקראת "עילת המסוכנות", והיא מצויה בכל סוגי המעצרים.

קיומה של עילת מעצר:

בכל סוגי המעצרים שני התנאים האלה הכרחיים.  עילת המסוכנות היא לא יחידה והיא חלופית לעוד שורה של עילות שמפורטות בסע' 23, שכל אחת מהן מהווה עילת מעצר מספקת להפעלת סמכות המעצר ברחוב. למשל: "יסוד סביר לחשש שהחשוד לא יבוא לחקירה", "יסוד סביר לחשש שהוא ישבש הליכים (ישפיע על עדים, יעלים ראיות), "עילת מסוכנות בגלל סוג העבירה". כלומר, לא האיש מסוכן, אלא העבירה כשלעצמה יוצרת מסוכנות, לדוג עבירות סמים מסוג פשע- סחר בסמים, ייבוא סמים. עבירת רצח, עבירה של אלימות אכזרית, עבריה של אלימות במשפחה. עילת מעצר נוספת "הפרת תנאי שחרור", למשל אדם אמור להיות במעצר בית והוא כן יצא. עילה נוספת "בריחה ממשמורת חוקית", לדוג יש צו מאסר והאדם לא התייצב ביום הכליאה, יצא לחופשה ולא חזר בזמן. שוטרת אומרת לחשוד ברחוב שהוא עצור והוא לא מציית לה- זו בריחה ממשמורת חוקית. עילת מעצר נוספת "הפרעה לעיכוב"- 23 (ב): שוטרת שאומרת למישהו שהוא מעוכב והוא בורח. למשל, הוא יודע שהוא שיכור, אומרים לו לעצור בצד והוא בורח.

לאחר מכן, כאשר ניגשים לעצור חל סע' 24- השוטרת מזדהה, אומרת לו שהוא עצור ואת הסיבה. יש נסיבות שפוטרות אותה מלהודיע, כאשר למשל זה עלול לפגוע במעצר או בשוטרת. היא לא פטורה מלהודיע שהוא עצור בכל מקרה. בסוף 24 (ב) כאשר חלפה המניעה, היא חייבת להגיד. השוטרת יכולה אח"כ להביא את החשוד לתחנת המשטרה 25 לחוק, ללא דיחוי. בתחנה מוסרים את החשוד לקצין ממונה (הגדרה בסעיף). יחד עם זאת, מתוך שמירה על החירות השוטרת רשאית להתחרט- היא יכולה עדיין לשחררו. (למשל טעות בזיהוי). לאחר מכן, יש הליך שלם בפני הקצין הממונה- סע' 27,28 לחוק.

הקצין הממונה עורך בירור לפי סע' 27 לחוק- האם המעצר ברחוב היה חוקי, ותוך כדי מברר האם יש עילת מעצר. אם אין כזו, הוא ישחרר מיד. למעשה הקצין הוא כמו "מסננת שיפוטית". יחד עם זאת, הוא יכול לבדוק האם יש עילת מעצר אחרת מהעילות שמפורטות בסע' 13 לחוק ורשאי לעצור מסמכותו שלו. לפי סע' 27 (ג)- הוא רשאי גם לשחרר. לאחר מכן הקצין רשאי גם לקבוע תנאי שחרור לפי 42 (ב) לחוק. הבירור שהקצין עורך בתחנה הוא לפי סע' 28– הוא מזמן אליו את העצור והוא לא יחליט כל החלטה בעניינו, בלי לשמוע את טענותיו. הוא ייתן לו לטעון אחרי שהוא מזהיר אותו כי הוא לא חייב לומר דבר שעלול להפליל אותו וכל דבר שיאמר עשוי לשמש ראייה נגדו, ואם הוא לא ישיב לשאלות הקצין, זה עשוי לחזק את הראיות נגדו. מצד אחד נותנים לו זכות שתיקה, מצד שני השתיקה באה כנגדו. במשפט הפלילי לאורך כל הדיון כל זכות שתיקה מסויגת. (כנ"ל בדיון בביהמ"ש סע' 162 לחסד"פ בהגשת כתב האישום). לפי 28(ב) אם הסנגור נוכח, חובה על הקצין הממונה לשמוע גם אותו לפני שהוא מחליט. יחד עם זאת, הקצין הממונה לא חייב להמתין לו. בפס"ד אלמליח חזרו על הרציו של 28 א' אך יחד עם זאת יש שם הבחנה בין עד לבין חשוד. כלומר, נקבע במפורש שלגבי עד שמגיע לתחנת המשטרה כאשר שואלים אותו שאלות הוא יכול לא להשיב רק על שאלות שהתשובות עליהן מעמידות אותו בסכנה של אשמה פלילית. ואילו חשוד, בכפוף לכך ששתיקה מחזקת את הראיות נגדו, הוא רשאי לא להשיב על שום שאלה. הוא יכול לשתוק גם מול שאלות טריוויאליות (פרטיים אישיים וכו'). זכות השתיקה שלו רחבה ביותר. לגבי עד סע' 2 (2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות). בפס"ד קלקודה נקבע שיש חוקים מסוימים שבהם נשללה זכות השתיקה, למשל חוק הפיקוח החקלאי. לפי הסע' כאשר אדם נשאל שאלות ע"י מפקח הוא חייב להשיב לשאלות, אין לו זכות שתיקה. סע' 47 לפקודת הראיות, מסדיר את זכות השתיקה כשאדם נדרש למסור ראיה. לדוג' עדות בביהמ"ש: הוא מעיד בתיק שלו והוא מעיד להגנתו. נקבע בסע' שבמקרה כזה אין לו זכות שתיקה. אם הוא מעיד להגנתו על העבירה שהוא מואשם בה, מצפים ממנו למסור את גרסתו. אם הוא מסרב, יש לכך תוצאות. כאמור 162 (א) לחסד"פ. אבל, אם קוראים לאדם להעיד במשפט ובמהלך העדות מתברר שאם אותו אדם יעיד, העדות עלולה להפליל אותו נקבע ב 47 (ב) שהאדם רשאי לבקש לא למסור את העדות. אם ביהמ"ש מכריח להעיד, אותה ראיה שתימצא לא תוגש במשפט. זוהי חסינות מוחלטת מהפללה עצמית לגבי עד. למשל, עד מעיד על אירוע דקירה שהוא ראה. בתשובה לשאלות הוא נדרש להסביר מה הוא עשה שם באותה שעה בלילה. הוא מבקש חסינות מהפללה עצמית כי שם תחנת הסחר בסמים שלו. הוא מוכן לספר בתנאי שהוא לא יפליל את עצמו. יחול עליו 47 (ב).

2017-05-29T15:03:02+00:00

About the Author:

Leave A Comment