You are here:Home-Uncategorized, דין פלילי-הסגרה-ומשפט-בינלאומי

הסגרה-ומשפט-בינלאומי

<strong>עקרונות בדיני הסגרה- עולם עם גבולות מטושטשים

  • הבסיס לדיני ההסגרה הוא הרצון למנוע את האפשרות לחמוק מאימת הדין.
  • מטרת הליך ההסגרה היא לאפשר להעמיד לדין אדם או לאכוף את ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו במדינה בעלת סמכות לגביו.
  • אילו עקרונות הם קריטיים בכל הנוגע לדיני הסגרה?
    • חייבת שתהיה עבירה פלילית חמורה- לא נסגיר על עבירות מסוימות כמו גניבה ממכולת למשל.
    • זאת להבדיל מעבירות פוליטיות- עבריין פוליטי לא יוסגר מכיוון שמדובר בפשע פוליטי. לא נסגיר אדם רק כי מתנגד לשלטון.

עקרון ההדדיות

  • חייבת להיות הסכמה: ממש כמו אמנה של הסגרה עליה מבוסס ההסגרה.
    • הסכם של שתי מדינות.
    • יכולה להיות הסכמה אד הוק, או הסכמה כוללת יותר.
  • ישראל, היא צד לאמנה האירופית בדבר הסגרה אשר 40 מדינות חתומות עליה. בנוסף לישראל הסכמי הסגרה דו צדדיים עם ארה"ב ועוד מספר מדינות נוספות.
  • חריגים בחוק הישראלי:
    1. סע' 2א(ג)(2) – כריתת הסכם אד הוק להסגרה.
    2. סע' 2א(ב) סמכותו של שר המשפטים לחרוג מעקרון ההדדיות במקרים המתאימים ע"פ שיקול דעתו.

מבחינת המשפט הפנימי, ריבונית כל מדינה – בכפוף ליסודות משפטה – לעצב באמנה את דמותם של הליכי ההסגרה, לקבוע את תנאיה, להורות מהן העבירות שבשלן ניתן להסגיר, מיהם האנשים שאת הסגרתם ניתן לבקש ועוד. מעת שנחתמה, הופכת אמנת ההסגרה, ובלבד שאין האמור בה סותר עקרון מעקרונות היסוד של משפטנו, לחלק בלתי נפרד ממנו. ע"פ 131/67 קמיאר נ' מ"י, פ"ד כב  (2) 85.

 

עקרון הפליליות הכפולה

  • העבירה הפלילית לא חוקית בשתי המדינות.

 

 

עיקרון הסיכון הכפול

  • אדם שנשפט במדינה אחת וריצה את עונשו בגין עבירה מסוימת, לא יוסגר למדינה אחרת בגין אותה העבירה.
  • סע' 11 לחוק העונשין קובע: "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה."
  • ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועמ"ש, פ"ד מז (1) 573.

אזרחות כפולה

  • למדינות בעיות גדולות בלהסגיר את האזרחים שלה
  • מדינות רבות מסייגות את התחייבותן להסגיר את אזרחיהן ו/או מגבילות את אפשרות מימוש עונש המוות.
  • מדינות לא יתנו צו הסגרה למדינות שיש בהן עונש מוות, ואם יתנו זה יהיה בתנאי שלא יופעל עונש מוות.

עקרון הייחוד

  • ניתן לשפוט אדם רק בגין אותה העבירה בגינה התבקשה ההסגרה, ולא עבירה אחרת.

פרשת דמיניוק.

  • שאני מבקש את הסגרות של אדם, אני חייב למנות מה הפשע שבגינו אני מבקש שיוסגר.
  • דמניוק- היה מפקד בכיר במשטר הנאצי, ביצע פשעים איומים, אבל שהגיע אחרי מלמת העולם השנייה לארה"ב הוא שיקר בקשר לזהותו, אמר שהוא שבוי סובייטי, ומחליטים לתת לו אזרחות אמריקאית.
    • ארה"ב שוללת את האזרחות שלו בגין השקר שלו
    • ישראל מבקשת את הסגרתו, ומחליטים להסגיר אותו לישראל .
    • עומד לדין בבית המשפט המחוזי, שם הוא נמצא אשם ודנים אותו לפסק דין מוות.
    • מערער, ובבית המשפט העליון מצליחים להוכיח שהוא ביצע פשעים אחרים לגמרי. זאת אומרת שהפשעים בגינם הוא הוסגר, הוא לא יכל לבצע כי היה עסוק בפשעים אחרים במקום אחר לגמרי.
    • ישראל נאלצה לשלוח אותו חזרה לארה"ב לפי עיקרון הייחוד.

הבסיס למוסד ההסגרה הוא הדדיות, ולכן אם אנחנו מכבדים הדדית את הריבונות, אנחנו חייבים לכבד הדדית את עקרון הייחוד, ומכיוון שלא ביצע את הפשעים ישראל הייתה חייבת להחזיר אותו למדינה המסגירה.

הסגרת אזרחים בישראל

בראשית דרכה, נהגה ישראל להסגיר את אזרחיה לארצות איתן יש לה הסכמי הסגרה.

בשנת 1978 תוקן חוק ההסגרה והוגבלה האפשרות  להסגיר אזרחים. משני טעמים:

  1. מדינות אירופה אינן מסגירות את אזרחיהן.
  2. מתוך החשש לאנטישמיות.

בהתאם לתיקון נקבע כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה אזרח ישראלי". המועד לקביעת אזרחותו של אדם נקבע לעת ביצוע המעשה האסור.

במקביל לתיקון תוקן גם חוק דיני העונשין (עבירות חוץ)[נוסח משולב], תשל"ז – 1977, באופן שאפשר להעמיד לדין בישראל מבוקשים אזרחי ישראל, ולא ניתן להסגירם לחו"ל.

בג"צ 448/87 נקש נ' שר המשפטים, פ"ד מא (2) 813.

הבעיות: קושי באיסוף ראיות, אי יכולת לחייב עדים להופיע בישראל, איסוף ראיות משיטות משפט שונות ועלויות גבוהות של ניהול משפט כזה בארץ.הבעיה החמורה ביותר נבעה מאזרחי ישראל, הדרים מעבר לים ללא זיקה לישראל, אשר ביצעו עבירה בחו"ל ברחו לישראל, ומדינת ישראל, בלית ברירה, נאלצה לפרוש עליהם את הגנת חוק ההסגרה.

מדינת ישראל הפכה מקלט לעבריינים, ובמקביל התיקון עמד בניגוד לסע' 4 לאמנה בין ישראל לארה"ב שקבע כי צד לא יסרב להסגיר אדם על שום רקע.

בשנת 1988 חתמה ישראל על האמנה האירופאית להעברת אסירים ועיגנה את הוראותיהּ בחוק לנשיאת עונש מאסר במדינתו של האסיר.

סוגיית זיקתו של האזרח הועלתה במלוא חריפותהּ בע"פ 6182/98 שינביין נ' היועמ"ש, פ"ד נג(1) 625.

פרשה זו היוותה זרז לתיקון חוק ההסגרה, כך שיאפשר הסגרת אדם גם כאשר הוא אזרח ישראלי.

ההסדר על העברת אסירים ריכך את התיקון, מתוך ידיעה כי האסיר הישראלי בסופו של יום ירצה את עונשו בבימ"ש ישראלי.

סע' 1א לחוק ההסגרה קובע היום כי: "תושבתו של אדם נקבעת כיום ע"פ מבחן הזיקות. הימלטותו מהדין מאלצת את האדם להוכיח כי גם ללא המנוסה מרכז חייו היה ישראל".

התיקון שהתקבל ע"י הכנסת עדיין היווה מגנט למשיכת ישראלים, להיאחז באזרחותם, בכדי להימלט לישראל. בעקבות זאת נוצרה יוזמה נוספת לתיקון חוק כדי לבחון את זיקותיו של אדם לישראל.

יוזמה זו שולבה בתוך חוק ההסגרה וקובעת כיום כי רק מי שבעת ביצוע העבירה היה אזרח ותושב רשאי לרצות את העונש בישראל, אם יבחר בכך.

לסיכום, בנוסחו היום מקנה החוק, הגנה מיוחדת למי שהיה אזרח ישראל ותושבה בעת ביצוע העבירה. ניתן להסגירו לצורך העמדה לדין. ההיענות להסגרה תהיה, כאמור, מותנית בהתחייבות המדינה המבקשת כי ככל שיורשע ויידון למאסר, יוחזר המוסגר לריצוי עונשו בישראל.

2017-05-24T06:42:22+00:00

About the Author:

Leave A Comment